מאז פרוץ הקורונה ב-2020 עבר שוק העבודה תהליכי האצה בכל הקשור לפרודוקטיביות ובראשה העבודה מהבית. אמנם, האתגר של איזון בין הקריירה לבין המשפחה, או בקיצור WLB (Work Life Balance), תמיד היה שם, אבל נראה שבשנים האחרונות הוא הפך מורכב ומסובך אף יותר. העבודה היא מרחב ברור והחיים הם מרחב ברור פחות הכולל את חיי הפנאי (משפחה, חברים, תחביבים וכו’) ואת מה שנדרש כדי לחיות (אכילה, שינה וכו’). הגבולות המטשטשים בין העבודה לבין הבית, בייחוד בתפקידים בכירים בתעשיית ההיי-טק, מצדיקים לכתוב על זה כמה מילים. אז, איך לאזן ולהישאר בחיים?
מעבודה או בית לעבודה מהבית
כמיטב מילות השיר – “9 to 5”, בעבר, אורח החיים והתרבות הארגונית השכיחה בחברות הייתה ברורה. עובדים עד שעה מסוימת ולאחריה העובד יכול להתרכז בביתו ומשפחתו. דמיינו עולם ללא סמרטפונים או לפטופים ותבינו שלפני כמה עשרות שנים כאשר יצאתם מן המשרד – העבודה נשארה שם לגמרי ואתם יכולתם להתרכז בחיי המשפחה והפנאי שלכם. ההתפתחות הטכנולוגית שהחלה עם המצאת הסמרטפון באמצע העשור הראשון של שנות ה-2000 הפכה את כולנו במרוצת השנים לזמינים ומחוברים באופן תמידי. הגבול בין המרחב המשרדי של העבודה וזה של הבית והמשפחה, כאמור, הטשטשו בהתאם.
בשנים האחרונות, המרחב הביתי הפך בפני עצמו למרחב משרדי, ולהיפך. חברות וארגונים מצהירים על תרבות ידידותית להורים (Parent-friendly), מאפשרים להביא את הילדים שיתרוצצו בין הקיוביקלס, לאסוף את הילדים ולהמשיך לעבוד בערב-לילה כשהם מגדירים מספר ימים בשבוע בהם העובדים עובדים מהבית. אתם משכתבים שוב ושוב את המייל ההוא באמצע אוגוסט בזמן שהילדים קופצים על הספה מאחוריכם. לא פשוט.
השחיקה, הגלובליזציה והתפקידים הבכירים שביניהם
בחברות היי-טק במיוחד, העבודה המרובה מול לקוחות ושותפים שנמצאים בקצה השני של העולם הופכת את הסיפור למורכב עוד יותר. עבודה מול לקוחות בצפון אמריקה מחייבת עבודה בשעות אחה”צ והערב לפי שעון ישראל, מה שבעבר היה מוגדר בבירור כזמן משפחה. מחקרים רבים מצביעים על תופעת השחיקה ההולכת וגוברת שמאפיינת בעלי תפקידים בכירים, בין היתר בעקבות היטשטשות הגבולות והקושי באיזון ה-WLB. מנהלים ומנהלות בתפקידים בכירים נתונים ללחצים רבים, צריכים לעמוד ב-KPI מאתגרים, נמדדים כל הזמן באופן מספרי (הכנסות, עסקאות, לידים וכו’), ולא פחות חשוב מכך הם מנהלים עובדים רבים ונדרשים לתמוך אותם ואת חוסר האיזון שלהם בהקשרי עבודה ובית.
אנחנו על המפה, אבל בצד הלא נכון
בישראל, לדוגמה, אוהבים לעבוד והרבה. אצלנו 14.1% משיעור המועסקים עובדים 50 שעות עבודה שבועיות, הרבה יותר מהממוצע ב-OECD שעומד על 10.2%. במילים אחרות, ישראל נמצאת במקום הרביעי מהסוף כשמקדימות אותה רק מדינות כמו מקסיקו, טורקיה וקולומביה. במדד שביעות הרצון ה-WLB של העובדים בישראל, התוצאות אינן שונות. אנו מדורגים במקום השישי מהסוף ברמת שביעות הרצון בין החיים לבין העבודה.
ההשפעות הבריאותיות של חוסר ההצלחה לאזן בין העבודה, למשפחה ולפנאי נסקרה בהרחבה במקומות רבים. לפי מחקרים שונים, שעות עבודה מרובות וחוסר איזון בית-עבודה הם גורמים מובילים לשחיקה המקושרת עם עלייה בתחלואת לב ושבץ והרגלים המזיקים לבריאות כמו עישון, עלייה במשקל, חוסר בפעילות גופנית ועוד.
מתחילים לאזן – אבל איך?
בראש ובראשונה, תכנון משותף בצד הבית ותקשורת טובה הם כלים חיוניים ב-WLB, בייחוד אם אתם בתפקידים בכירים. שתפו את בן או בת הזוג בקשיים (וגם את היומנים) ונסו לחלק את הנטל המשפחתי ביניכם בצורה מוסכמת. היערכות מוקדמת גם במקום העבודה ושיתוף הקולגות והמנהלים, תסייע לכם לשמור על “איים של משפחה”, וכל שנדרש מכם היא משמעת עצמית – לעמוד בתוכנית שהצבתם לעצמכם. מערכת היחסים שלכם עם המערכות הטכנולוגיות גם היא נדבך חשוב באיזון המבוקש. אם סיימתם לעבוד (או כך חשבתם לפחות) לא יזיק להשקיט את ההתראות ולהניח את הטלפון הנייד בפינת הסלון כשאתם נכנסים הביתה. ככל שתהיו צמודים אליו פחות, כל תוכלו למצות טוב יותר את זמן הבית שלכם. וכן, כנראה שאם לא תענו בכל רגע בקבוצת הפרודקשן שלכם, העולם ימשיך להסתובב סביב צירו.
בזמן העבודה, היצמדו לזמנים שהגדרתם לעצמכם לביצוע המשימות ותכננו אותם מבעוד מועד עם יכולת מענה למקרים ותגובות. ישנן שיטות רבות לניהול הזמן ותיעדוף משימות שלא ניכנס אליהן כאן. במידה והנכם עובדים מהבית, מומלץ לארגן סביבת עבודה המופרדת מהחללים המשותפים בבית המאפשרת לייצר הפרדה מנטלית ופיסית וכזו המותאמת ארגונומית.
לפעמים צריך להתייחס לבית כאל עבודה בפני עצמה. מיקור חוץ של משימות בית שמעמיסות ומצמצמות את הזמן הביתי האמיתי שלכם, עשוי לסייע לכם באיזון המיוחל. “החיים הם כמו רכיבה על אופניים, כדי לשמור על איזון, חייבים להמשיך לנוע”, אמר אלברט איינשטיין. ובהשאלה לענייננו, כדי לאזן בין הבית לבין המשפחה צריך לנסות, לטעות ולתקן, לדבר על זה ולהבין שזה מורכב ומאתגר, ובכל מקרה צריך להמשיך לנוע בין המרחבים שכל כך חשובים לנו.